על היופי שבשינוי ובכאב

אני רוצה לשתף אתכם בהתעוררות אישית. בתהליך מודעות, שהחיים בחכמתם הרבה החליטו להעביר אותי. בכתיבת הדברים הנ"ל, אני מבקשת לסכם עבורי את הדברים ולרפא אותי וגם, לתת לכם השראה להתבונן על דברים דומים בעצמכם.

לפני חודשיים וחצי עברתי תאונת דרכים, מה שאני קורא "תאונת דרכים מקצועית" אחת כזאת שיש פוטנציאל טוב לצאת ממנה בשן ועין. נסעתי מהמכללה בלילה בכביש 6, לכיוון מודיעין, ומכונית שפגעה בי מהצד גרמה לי לאבד שליטה על ההגה. הסתובבתי מספר סיבובים ובסופו של דבר, נעצרתי במעקה הבטיחות בצד הימני של הכביש.

המכונית שלי עברה מיד למצב צבירה של חומר גלם ואיבדה את צורתה לחלוטין ואני חטפתי כמה מכות יבשות כואבות למדי וזה הכול.

כבר בזמן האירוע, בעוד המכונית מסתחררת, הרגשתי איזה סוג של שקט, של השלמה, איזו אמירה פנימית ברורה, שבגדול הכול בסדר. שלא משנה אם אצא מפה, או איך אצא מפה – הכול נכון!

הרגשתי את ההשגחה מעלי ומסביבי ומשהו ברור ביותר אמר לי, שלא אמות היום, אבל מה כן יהיה היום, לא ידעתי.

אנשים מלאכים הוציאו אותי מהרכב. האמבולנס הגיע ובתוכו פרמדיק מלאך, איש עם חיוך מאיר, שיכול היה לרפא כל דבר באותו רגע. בבית החולים התייחסו בענייניות ובמקצועיות. חבר נרתם לקחת אותי הביתה ובזה תם האירוע.

עשרה ימים שהיתי בבית בתחושה, שהתברכתי במתנה מיוחדת. תחושה, שאלוהים התייצב עבורי באופן פרטי, שמר עלי ושומר עלי במיוחד. בימים האלה רק התמסרתי לכאבים הפיסיים, נהניתי מהמנוחה, מנוכחותה של בתי, מהאיטיות פתאום (תנועה מפתיעה לאדם שרגיל להיות במצב דינמי כל הזמן) ומאנשים שבאו לבקר, התקשרו ובאו לעזור.

עוד לא הטרדתי את עצמי במה שיבוא אחר-כך. בתמימותי חשבתי שבזה תם העניין, שאחרי שהוצלתי כך כל השאר טכני.

אחרי עשרה ימים יצאתי מהבית ואז התחילו השעורים הגדולים.

אני רגילה כבר הרבה שנים להיות אדם עצמאי לחלוטין, לפעמים עד כדי הקצנה. תמיד אני מסתדרת, תמיד אני מוצאת פתרונות לכל מצב ושום דבר לא נראה לי קשה מדי.

הכאבים, האיטיות, הרכב שאיננו והמצב כולו הכריחו אותי להיהפך באחת לתלויה, למסור את עצמי לאחרים שיעשו בשבילי, להיות תלויה לחלוטין באחרים כדי להתנייד ממקום למקום ופתאום הסתבר שזה אינו מצב טכני בכלל, זוהי הזדמנות להסתכל בדפוס חזק ביותר שההתבוננות בו והיציאה האיטית ממנו כואבות מאוד.

פתאום נאלצתי לבקש עזרה ובאחת גיליתי, שאין לי את השפה, שאני לא יודעת להיתמך, שאני לא יודעת להישען, שאני מפחדת להישען ולהיתמך ואני רואה בזה סוג של השפלה. שהשפה, שלה אני זקוקה כדי לעשות את הפעולה הזאת, מנוונת אצלי זה מכבר.

בהתחלה מחוסר ברירה ואחר-כך מהבנת חשיבותה של למידה זו, התחלתי לבקש, ואז צץ השיעור הבא. כדי לבקש, אני צריכה לדעת מה לבקש. אני צריכה להיות ערה לצרכים ולרצונות שלי.

שנים על שנים ידעתי להזיז את צרכי הצדה. כל חיי אומנתי להיות קשובה לצרכי האחר ובסופו של דבר הפכתי מומחית בשטח זה. בפוקוס מתמיד על האחרים, תמיד למען משפחתי, תלמידי, מטופלי, בתי. תמיד זמינה. תמיד נמצאת. תמיד חזקה.

אבל לא הייתה ברירה... פתאום אי אפשר היה להתעלם עוד. יש לי צורך לנוח, יש לי צורך בקצב קצת אחר, יש לי צורך בתמיכה, בעזרה ובאהבת האחרים מסביבי. יש לי צורך שיהיו למעני. יש לי צורך שיעזרו לי באופן פיסי. יש לי צורך שיהיו זמינים עבורי וקשובים. יש לי צורך לשים סימני שאלה על כל מיני מבנים בחיי. מה שהיה מתאים קודם לא מתאים כבר יותר. פתאום הצרכים עלו וצפו ואי אפשר היה להשקיט אותם בדרכים הישנות.

לאט לאט, מתוך מאמץ איתנים התחלתי לבקש, וראה זה פלא.

אנשים נמצאים שם, כל הזמן, בדרך זו או אחרת תמיד מגיעה העזרה, התמיכה, האהבה, הפרגון. אנשים מוכנים להקשיב, להתגמש, לענות לצרכי ואני צריכה לעשות רק דבר פעוט אחד (שגורם לי למאמץ אדיר), לבקש.

משהו כמו שבועיים וחצי אחרי התאונה וכתוצאה, כנראה, מכל השינויים, התחיל כעס לעלות. כעס? מה פתאום כעס. זעם אין סופי! והוא הולך ומציף ואין מנוח ואני כל כך חסרת אונים מולו, לא מבינה מה קורה וכבר חשבתי שאין דרך מוצא.

אני מכירה את עצמי כאדם אופטימי, מלא בהכרת תודה ובשמחה וכבר התחלתי לחשוב ששמחת החיים לא תחזור אלי שוב.

יש לי דרך להיעזר. אני פונה לאיזה סוג של הדרכה, שאני בעצמי אינני יכולה להסביר אותה. אני פונה אליהם (אינני יודעת מי הם, רק נוכחות רבת פנים שאני מרגישה כל הזמן) בשיטת כתיבה מסוימת, ומקבלת תשובות מתשובות שונות.

אך כמו שקורה לי לפעמים בעתות מצוקה, אני שוכחת את מקורות הנחמה שלי.

בייאושי, פתאום נזכרתי ופניתי לעזרה. אני רוצה לשתף אתכם במסר שקיבלתי. אני בטוחה שהוא יכול להוות השראה לכל אחד.

וזהו המסר: "נמצאת את בתקופה עטורת מתנות וכבת אנוש כל-כך קשובה, חווה את העצב שבויתור על הישן לטובת החדש. עצובה את, זה הכול, היי עצובה, אל נא תתרגמי את העצב לכעס.

עצובה את על מבנים מלאכותיים שקרסו, עצובה את על קטנותך ועל פירוק תפיסת המשמעות בחייך, עצובה את על החומר שפורק, על מה שחשבת שיישאר לנצח ונמחה במחי יד.

דרך חדשה לפניך. יפה יותר ממה שיכולה את לשער בנפשך. אך בטרם תיפתח בפניך דרך זו, אל לך לדלג על האבל, שבי בבקשה בזמנך הפנוי והספידי כל דבר שהגיע סופו.

הספידי את המכונית שכל כך אהבת.

הספידי את עצמאותך שנלקחה.

הספידי את חשיבותך העצמית שנסדקה עם המכה.

הספידי את חייך כפי שתפסת אותם ואת המשמעות שנתת להם.

הספידי את נורית העגומה, חסרת המקום בעולם הזה.

הספידי את כל תפיסותיך.

את כל הדברים שבהם את תולה את ביטחונך.

הספידי את צרכיך שמתו בטרם מומשו.

הספידי את ה"אני" שלך. זה שהתרסק וקורס כל הזמן." 

ומאז, והיות ובעקבות התאונה קיבלתי במתנה את רכבת ישראל, אני יושבת ברכבת וחלק ניכר מהזמן אני כותבת הספדים.

למדתי שבכל יום אני כואבת עשרות מקרים ,אירועים ואבדנים קטנים. ואני מניחה אותם הצדה מבלי להתייחס אליהם או לתת להם מקום. אני משערת שכל אחד מאתנו עושה את זה. אני לומדת שעשיתי זאת במשך שנים והכאב הלך והצטבר. היות ולא הייתה לי דרך מודעת לגעת בכאב, החלפתי אותו לכעס, שאתו היה לי יותר קל לבוא במגע.

מאותו רגע שאני נוגעת בכאב, נוגעת בו באופן יומיומי. הכעס פינה את מקומו ושמחת החיים חזרה ובעוצמה שלא הכרתי לפני כן.

עוד דבר שנסדק לבלי הכר (כמו שהתבטאו מדריכי) כתוצאה מהתאונה, היא חשיבותי העצמית. ברגע אחד פתאום קלטתי, שאפשר לחיות בלעדי, שאני כלום בעולם הזה. פתאום הכרתי בעובדה, שאם באמת הייתי מתה, אולי היה כאב לאחרים מסביבי, אבל כולם היו מסתדרים בסופו של דבר נפלא גם בלעדי. ההכרה הזאת ממלאה אותי שקט.

אני מלאת הכרת תודה: על היכולת לבקש עזרה ולהיתמך.

                                     על היכולת החדשה להביע את צרכי ורצונותיי באופן ברור.

                                     על האנושיות והרכות שהולכות ומשתכללות.

                                     על היכולת להקשיב לאירועי החיים.

                                     על האנשים הנפלאים.

                                     על זמן האיכות ברכבת ועל הקצת שהואט.

                                     על החיסכון הכלכלי הניכר ועל הצניעות.

                                     על היכולת להיפגש עם הכאב ועל האינטימיות החדשה אתי.

כל אלה עוד בתהליך כל הזמן.

ואני מודה לכם שהייתם שותפים לחוויה שלי וקראתם עד כאן.

באהבה

נורית שני.