ביקורת... ביקורת.... איזה כיף!!!!

אני חיה לי בעולם המדהים הזה. ילדה... נערה... אישה....,

לומדת את פלאי העולם, לומדת את שפתו.

ובעודי מקשיבה לשפה, אני שומעת שאנשים יודעים.

הם יודעים מה נכון או לא נכון.

הם יודעים איך צריך לחיות.

הם יודעים מה נכון לאחרים....

ואחרי שהם יודעים, הם מרגישים חובה לתת את מתנותיהם ולהביע עצמם בקול רם.

ואני, שהולכת בשביל לידם ומולם שומעת, איך אני אמורה להתנהג, איך אני אמורה להיראות, לחשוב, להרגיש, לפעול. מה נכון עבורי ומה לא, איך צריך.... או לא צריך....

הם הולכים אתי ולידי ובנדיבותם משקפים את טעויותיי, את בורותי. נוגעים בכל מה שניסיתי להסתיר, בכל פצע, בכל אזור רגיש, מחויבים למשימה.

ואני לומדת, שלדבר הזה קוראים "ביקורת". ואני לומדת שזה חלק מהשפה ושכדאי שאלמד גם אני להשתמש בה.

כדאי שאהיה מעורבת בחייהם של אחרים גם בלי שהתבקשתי. אביע את דעתי, בין אם היא רלוונטית ובין אם היא לא. אדע, במקום לשאול. אגיד, במקום להקשיב.

ובעודי מתרגלת "ביקורת", אני עצמי הולכת ומתכווצת וכתוצאה מכך דוחה מעלי את היקרים לי, מתנגדת, נאבקת, משתלחת חזרה, מתווכחת, נסגרת, נאטמת, מתרחקת, ונעשית אומללה יותר ויותר.

אז יום אחד, פשוט נמאס לי להתכווץ ובחרתי לעצור.

כך באמצע הדרך, העמדתי מול עצמי כמה שאלות.

-          אולי הם צודקים?

-          אולי הם רואים אותי טוב יותר ממני?

-          אולי במקום לפחד, אקח לרגע לתוכי את מה שהם אומרים ואראה מה אני יכולה, או לא יכולה, לעשות עם זה.

-          אולי בעצם זוהי עבורי הזדמנות להתפתח, לשנות, להתרחב?

-          אולי "ביקורת" מגדילה את חופש הבחירה שלי ולא מצמצמת אותו?

ומאז, אני מחכה לביקורת בכיליון עיניים.

וכשהדבר המקסים הזה מגיע, אני מזמינה את עצמי לנשום אותו לתוכי, לעצור רגע, לשים לב לתחושות שעולות בתוך הגוף, לתת להן להיות ואז לשאול:

-          איך זה נכון, מה שמשתקף לי כרגע?

-          איפה אני יכולה למצוא את הדברים בתוכי?

-          מה אני מוכנה לעשות עם זה, אם בכלל?

ואז... כשאביע את עצמי, כפי הנראה מה שהאדם שממולי יישמע, יהיה משהו כמו:

-          "אני מקשיבה למה שאתה אומר...."

-          "אני מוצאת את מה שאתה אומר בתוכי ואתה צודק...."

-          " אני חושבת שאעשה...." או "אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות עם זה משהו עכשיו...." או "אני לא מתכוונת כרגע לעשות עם זה שינוי..."  או....

ואז, מניסיוני, בדרך נס, התקשורת נפתחת. רגע של כיווץ הופך לרגע רחב כל כך, שלפעמים קשה להכיל.

אני מזמינה את כולנו להיפתח ל"ביקורת".

אני מצדי לוקחת לעצמי את החופש, לא להביע את דעתי, אם לא נשאלתי. להיות סקרנית לגבי דרכו של האדם האחר ולא לדעת מה נכון עבורו. להוריד קצת את סימני הקריאה ולעבור בעדינות לסימני שאלה.

שבוע עדין ורך לכולנו.

נורית שני