טיפול זוגי

אני משערת, שכל מטפל נפש יודע ומכיר את הדברים שעליהם אני עומדת לכתוב.

במיוחד מטפל המתעסק בתפישות רוחניות, הנוגדות פעמים כה רבות, את התפישה לה הורגלנו ואותה אנחנו חיים.

אל הקליניקה שלי מגיעים שלושה סוגים של אנשים.

הקבוצה הראשונה היא מה שאני קוראת – אנשי הסבל. – אנשים שהתרגלו לסבול, התרגלו לראות את עצמם כסובלים ואינם יכולים לראות את עצמם בכל צורה אחרת.

הם יבואו לקליניקה לשטוח את סיפוריהם, לבכות את מר גורלם, אבל יהיו אטומים לכל פתרון, לכל תפישה קצת אחרת שיכולה אולי להסיט אותם מסבלם.

הקבוצה השנייה הם התלמידים – הם באים סקרנים, תאבי דעת, מוכנים ללמוד, אבל בסופו של דבר, לא יוותרו על תפקידם כתלמידים ולא יישמו את מה שהם לומדים הלכה למעשה בתוך חייהם. הם לא יהפכו למורים.

והקבוצה השלישית הם קבוצת האנשים הנדירים, שכל מטפל או מנחה מייחל לפגוש. האנשים האלה, מעוררי ההשראה, שייקחו את כל שיש לנו לתת. ייקחו את המידע החדש, התפישות החדשות, המפות לדרך אחרת ויתנסו בהם בחייהם, יבדקו על בשרם האם הם עובדים או לא.

חייהם של אלה, משתנים בדרך כלל מהקצה לקצה תוך זמן קצר יחסית.

על זוג כזה אני רוצה לספר לכם.

 ביום רביעי האחרון, צלצל ירון (שם בדוי), לבקש פגישת סיכום לו ולרונית אשתו (גם היא שם בדוי).

 אחרי שנה וחצי של טיפול הם רוצים לסכם.

 כשהגיעו לטיפול, אי אפשר היה לתאר את מערכת היחסים ביניהם חוץ מקשר של ריחוק, סלידה וטינה. והיום, שנה וחצי אחרי, הם ברורים לעצמם, בוחרים מחדש בקשר הנישואין ומאוהבים מאוד.

 "ומה דעתך?" – הוא אומר לי – "אולי תכתבי עלינו פוסט?"

 אז עליהם אני לא יכולה לכתוב. יש דבר כזה שנקרא חיסיון טיפולי, אבל אני יכולה לתאר מעט את הדרך לה הם נדרשו, את השינוי העצום שנדרש מהם לעבור ואת מה שהצליחו לעשות.

 מקווה שהפוסט הזה יכבד אותם ויעזור לאחרים.

 מהמחקר שלי על מערכות יחסים זוגיות – מחקר שעורך כבר למעלה מ-11 שנים, הצלחתי לבודד עבור עצמי את מה שאני מבינה כגורמים לכישלון של קשר, כל קשר, אבל במיוחד קשר זוגי, שהוא מהמורכבים ביותר מכל הקשרים האנושיים אותם אנו חווים.

 אז הרי הם לפניכם (גורמי הכישלון בקשר):

 כולנו פצועים – הגענו לעולם הזה תמימים ופתוחים יחסית ובתהליך ההתבגרות שלנו, נפצענו. נפצענו פצעים של אשמה, פחד, תחושת ספק ביכולות שלנו, פצעים של בדידות, של חוסר קבלה ועוד ועוד.

את הפצעים האלה אנחנו מביאים לקשר הזוגי.

עד כאן אין בעיה – אנחנו פצועים וזה בסדר.

הבעיה היא שאין אנו עושים את המוטל עלינו: א. עלינו לטפל בפצעים שלנו – אחרת בכל פעם, שבן הזוג שלנו ייגע שם, גם אם בלי כוונה, הוא ייהפך לאויב ולגורם מכאיב. אם פצעינו לא מטופלים אנו נוטים להאשים את בני זוגנו כשכואב לנו.

ב. אנחנו לא לוקחים אחריות לא לדרוך על פצעיו של האחר. אחרי שאנחנו מכירים את שותפינו לחיים ולומדים את פצעיהם, אנו נוטים להכאיב שם, במיוחד כשמכאיבים לנו, במקום להתחייב לא לדרוך שם, להתחייב להביא רכות וריפוי.

אנחנו מפסיקים להיות טבעיים  - החיפוש המתמיד אחרי שייכות והכרה והפצעים ההולכים ומצטברים, גורמים לנו לחפש אחרי תדמיות ותפקידים שיעשו אותנו מתאימים למה שנראה לנו, שאחרים היו רוצים. מהר מאוד אנחנו שוכחים מי אנחנו באמת, מי היינו אם פשוט היינו אנחנו.

ובני הזוג שלנו – את מי הם פוגשים כשהם מתאהבים בנו?

במוקדם או במאוחר, נחשפות המסכות, החוזה מופר ומה עושים אז...?

כולנו לוקים בחוסר קבלת האחר – אנחנו פותחים את דלתנו לאדם, בדרך כלל אדם בנוי ומעוצב כבר. בעל היסטוריה משל עצמו, תכונות אופי, כישרונות, איכויות ופגמים.

במקום לראות למי פתחנו את הדלת ולהסכים לקבל אותו כמו שהוא, אנחנו מציבים שם את הציפיות שלנו והחרדות שלנו ומתחילים במלאכת הקודש, לשנות אותו ולהפוך אותו למה שאנחנו רוצים. וכשהחומר קשה ללישה, אנחנו נעשים ביקורתיים ומרוחקים, מאשימים את האחר בהיותו הוא עצמו.

אם איננו יכולים לקבל את השני כפי שהוא, מדוע לא פשוט נניח לו לחיות את חייו ונתקדם הלאה?

ואם בכל זאת מתעקשים אנו לקיים את הקשר, אולי פשוט נקבל אותו כך...?

אנחנו באים לקשר זקוקים במקום מלאים – יש לי את כל האהבה לה אני זקוקה. אני היצור האהוב בעולם, אבל שכחתי את הכלים שמאפשרים לי לראות את זה.

אני פוגשת אדם. פצוע כמוני ושמה עליו את התפקיד של למלא אותי באהבה.

כמובן שהוא אינו יכול. הוא מרגיש ריק כמוני.

תנועת ההיזקקות הזאת, שאני מבצעת, הופכת אותי מיד לקבצנית של אהבה. נותנת לו מיד יותר כוח ממה שהוא היה רוצה או צריך. מייצרת מיד מערכת שליטה ומאבקי כוח וחוסר סיפוק תמידי.

אנחנו משמרים את ההיסטוריה ושוכחים לסלוח – כי רצינו ולא קיבלנו...

כי היינו עיוורים...

כי חשבנו וזה לא יצא לפועל...

כי ציפינו והשני לא יכול היה....

כי הייתה הבטחה (באמת?) והיא לא קוימה.

כי....

אנחנו שוכחים שמהות הקשר היא להעצים את השני – להראות לו את יופיו וגדולתו, והיות ואנחנו מרוכזים לגמרי במה שאנחנו אמורים לקבל, במקום במה שאנחנו אמורים לתת, אנחנו מייצרים מערכת של מציצת אנרגיה, תסכול, שיפוט וביקורת מתמידים.

בשנה וחצי עברו ירון ורונית דרך, שבה נחשפו הפצעים, כל אחד לעיני עצמו ולעיני שותפו לקשר. כל אחד הבין במה עליו לטפל וחברו הבטיח להשתדל לא להכאיב במקום הכואב בלאו הכי.

חלקים טבעיים רבים, יצאו לחופשי. לא תמיד היה קל להתמודד איתם בתוך המערכת המשותפת, הם הרי לא היו חלק מהחוזה המקורי.

לאט, לאט הם למדו לעצור את הרצון לשנות אחד את השני, הקבלה הגיעה אחר כך, גם אם לא באופן מושלם.

כל אחד למד למלא את עצמו מתוך עצמו. לדאוג לצרכים שלפני כן העמיס על השני. לפנק את עצמו, להוקיר, לראות את גדולתו הוא, לשחרר את השני מהחובה לסעוד אותו ולמלא אותו.

הם למדו לעבד את הכעס, להבין ולסלוח ולעשות את הטרנספורמציה ממה אני יכול לקבל, למה אני יכול לתת.

אחרי שנה וחצי, הרבה אומץ, הרבה ויתורים ונחישות, הם מהווים היום השראה למערכת יחסים של כבוד ונתינה, רכות ופרגון וזה נראה כמו אהבה.

שבוע מקסים שיהיה לכולנו.