הילד כמורה

הורות היא אולי התפקיד המורכב והמסובך ביותר, שקיבלנו על עצמנו.

אף אחד לא צרף פתק עם הוראות, אף אחד לא באמת לימד מה עושים. נראה כאילו אף אחד לא באמת יודע.

מערכת הורה/ילד היא מערכת סבוכה, כי היא קשורה באהבה גדולה ובציפיות גדולות אף יותר. כי קיבלנו כפיקדון לחיים אדם אחר, לרוב שונה מאוד במהותו מאיתנו ועדיין "שלנו", לפי תפישתנו.

זאת מערכת שמתנהלת כל הזמן על הגבול הדק בין שחרור לשליטה, בין תמיכה לעצמאות, בין שייכות לנפרדות. זאת מערכת טעונה בתחושות וברגשות, באחריות ורגשי אשמה, בדאגה ובגאווה, בחוסר אונים וסיפוק ובעוד ועוד עומסים, שמקשים מאוד לראות את התמונה באופן בהיר ופשוט כשצריך לפעמים.

חלק קטן יחסית מהילדים סובלים מבעיות וקשיים אורגניים. לרוב סובלים הילדים מקשיים רגשיים כאלה או אחרים, המתבטאים בהתנהגויות המקשות על כולם.

ילד הוא כמו תמרור "עצור" למשפחה כולה. כשלילד כואב, לכל הבית כואב.

אפשר לנסות להשתיק, להתעלם, להישאר מאחורי כותרות כמו "זה הגיל..." "הם כולם עכשיו ב...", אפשר לשלוח את הילד לטיפול, אבל אני חושבת בכנות, שהמפתח נמצא אצלנו ההורים וכשילד "צועק", זאת הזדמנות בשבילנו להתפתח.

למדתי מניסיוני, שהשיעור הראשון בהורות (והוא אולי השיעור הקשה ביותר), הוא השיעור בהקשבה. זהו שיעור קשה במיוחד, כי כדי להקשיב באמת, אני צריכה לפנות את עצמי.

כדי להתחיל ללמוד וללמד הקשבה, אני צריכה לצאת מכמה נקודות פתיחה והן:

מולי עומד אדם נפרד ושונה ממני. לאדם הזה יש צרכים ורצונות שונים ונפרדים ממני ויש לו שפה מיוחדת משלו לחיות את חייו ולהביע את צרכיו ורצונותיו.

הקשבה אפשר לפרק לכמה גורמים:

-          הגורם הראשון הוא היכולת שלי להזיז את עצמי הצידה. באמת להיות נוכחת בשקט, כשהרעש קורה. להרגיש את ההתנגדות עולה מהבטן ועדיין להישאר שם להקשיב.

-          הגורם השני הוא היכולת שלי לשים סימני שאלה במקום סימני קריאה, לשאול, במקום לדעת. "תסביר לי למה אתה מתכוון..."

                         "מה אתה אומר לי בזה....?"

                         "תן לי דוגמאות...."

                         "אני מנסה למצוא את מה שאתה אומר בתוכי...."

-          הגורם השלישי, הוא המחויבות להתפתח לקבל את השני בדיוק כפי שהוא, על אף התנהגותו השונה, תפישתו השונה, דעותיו השונות משלי.

-          הגורם הבא, הוא המחויבות להפסיק להתווכח, להצדיק ולהתגונן.

אם הילד שלי בא אלי בביקורת, אני מזמינה את עצמי לעצור רגע ולהתבונן. ביקורת מילדים היא פעמים רבות אבחנה דקה.

אני עוצרת רגע, כדי למצוא בתוכי את הדברים אליהם הוא מכוון..

-          ואז מגיע השלב האחרון.

מותר לי עכשיו להתנצל ולהודות.

"אני מוצאת את מה שאתה אומר ואני אנסה לשנות..."

"אני מוצאת את מה שאתה אומר ואני מתנצלת..."

"אני מוצאת..... אבל אני רואה את הדברים באופן אחר ממך..."

אנחנו לא אמורים חס וחלילה להתרפס מול הילדים שלנו. אני מזמינה אותנו לנהל מערכות יחסים שוויוניות ופתוחות. כשהקשבה שותפה לדו שיח, לא יהיה מאבק ולא תהיה מלחמה.

שבוע טוב לכולנו